"ביום היוולדי, 14.6.1936, כ"ד בסיוון תרצ"ו, בישרה כותרת העיתון "דבר": "שוב נשפך דם יהודי בדרך יריחו ובכביש ליד הקסטל". בעמוד 3 הופיעה מודעה קטנה: "ברכהשלוחה לחברינו, צבי ופניה שוחט,בהולדת בנם בכורם". על החתום: "חבורת הבניין". בין כותרת העיתון לבין מודעת הברכה פרוס סיפור חיי, סיפור המשולב בחייה של הארץ הזאת ובבנייתה, תרתי משמע. בתחילת דרכו אבי היה פועל בניין. טביעות אצבעותיו חקוקות בבנייניה של הארץ. עם אבי עשיתי את ההסכם הכלכלי הראשון בחיי לפתיחת קופת חיסכון משותפת, בהיותי כבן 12. אמי אמנם סיימה את הסמינר למורות בווילנה, אך מעולם לא עבדה מחוץ לבית ועיקר עיסוקה היה לגדל אותי. בזכות שני האנשים האלה למדתי לאהוב את הארץ ובזכותם השתתפתי בחיים הציבוריים כשהאמת היא נר לרגלי. "זרעי הערכים שספגתי והאמונה המוחלטת בצדקת קיומנו כאן ובצורך לשמור על המדינה ועל דמותה טמונים בשנות ילדותי בבית שגדלתי בו במעונות עובדים ח' בתל אביב הקטנה ובקן התנועה המאוחדת. יחד הם חברו לפסקול שליווה אותי במשך 40 שנות פעילותי כאיש ציבור: 22 שנים כראש מועצה בערד, העיר בנגב שהייתי שותף להקמתה, ו־18 שנים כחבר כנסת, מתוכן שש שנים בתפקיד שר האוצר. הפסקול הזה הכתיב במידה רבה את מסלול חיי ועיצב את אישיותי." אברהם "בייגה" שוחט