"הפסקה", ספר שיריה הראשון של מעין לוי בן סֶטון, מוסיף למדף השירה הישראלית הצעירה קול רענן המתייחד בישירותו, בכנותו ובהומור עצמי שלו. זהו קול שמסוגל עדיין להביע שמחה אמיתית, אך אינו משתתק גם בתחנות היותר קשות של החיים, ובפרט באלו של הלב. הכנות הכמעט אכזרית של 'הפסקה' מיתרגמת לא פעם לדיבור חשוף, 'מביך', אבל דיבור שטמון בו אומץ מיוחד. " מַה לֹּא בָּרוּר?" היא שואלת, "אֲנִי מְדַבֶּרֶת כְּמוֹ מְטֹרֶפֶת, / אֲבָל חַיָּה כְּמוֹ שְׁפוּיָה".