הרבה פעמים אני נוטה לחשוב שאילו יכולתי להבין עד הסוף את תורת הקוונטים, ובאופן כללי אסטרו-פיזיקה, הייתי אדם מאושר. אני נוטה להאמין בכך וכמובן אחר כך לפקפק, מכיוון שברור לי שאי אפשר באמת להבין את תורת הקוונטים, ועוד יותר ברור לי שאין לזה שום קשר לאושר.אני חושבת שהפיתוי הראשון התחיל במילה 'הוכחה'. בתרגילי גיאומטריה פשוטים שבהם צריך להוכיח ש- y ועוד k יוצרים זוויות נגדיות או מקבילות לצורך העניין.מיותר לציין שכבר בשלב הזה נכשלתי. משהו בדרך שההוכחה צריכה להתנהל נבצר מבינתי, שזלגה למחוזות המתנגדים בעקביות ובעזות מצח לעניין הזה של 'להוכיח דברים'.אף על פי כן הכמיהה להבנה של תורת הקוונטים נותרה ערה, ואיתה האמונה שיכולתי להיות אדם מאושר אילו ניתנה לי ההזדמנות להתהלך בתוך נוסחאות גיאומטריות, לטפס בקווים מקבילים, להיות המופשט, הקו המקביל החוצה את השלם ואינו מאבד דבר מעצמו תוך כדי כך.עם הזמן זיהיתי שיש בי התנגדות רצינית לעניין של 'להוכיח ש...', ובנוסף ואולי אף יותר, לעניין ה'נובע מכך ש...!' כאן הפסקתי להתנהל בזוויות, והפקפוק תפס טמפרטורה אחרת לחלוטין, כשהבנתי שכל מה שאני רוצה זה להיות בתוך שלפוחית השתן ולדמיין שאני שוחה באוקיינוס אינסופי של אושר."אם אתם בחנות ספרים עכשיו, קנו את הספר הזה. הוא נוגע באדמה, נוגע בכוכבים ואנושי עד הקצה. אכזר ורך, יפה להלל וכמֵה לגאולה, או לפחות לקצה חוט שיוביל אותנו )אולי( לפשר.יגאל שוורץ