ממוארים אינם עניין נוקשה. הם אינם סיפור כרונולוגי של עובדות חייך: נולדתי בהובוקן, ניו ג'רסי; למדתי בבית הספר היסודי אלם קריק; עברתי לביג פלאט, ניו יורק, שם למדתי בבית הספר התיכון "האם הקדושה". ממוארים לא צריכים להיצמד להתפתחות מסודרת של זמן ותאריכים, ולצעוד בשביל הצר של חייך על פני האדמה. להפך, הם עוסקים ברגעים שבהם עצרת, סובבת את מכוניתך לאחור, והלכת לשחות באגם עמוק לצד הכביש. כשהשלכת מעליך את החליפה האפורה שלך, לקחת את בגד הים מהמושב האחורי, קפצת אל המים מהגשר. ידעת שיש לך פגישה בעיר הקרובה, אבל המים היו כה צלולים. מתי שוב יזדמן לך לחלוף ליד הנהר הזה? השמיים, העננים, העשבים לצד הדרך, כולם היו חשובים לך. נזכרת בכריכים של נקניק בלחם לבן; התחלת לשרוק מנגינות ישנות. איך קרה שהחיים הסתבכו כל כך? בשבוע שעבר בנך בן השבע-עשרה סיפר לך שהוא גיי ואתה חושד שאשתך מנהלת רומן. גם ככה אף פעם לא נהנית ממכירת חגורות תעשייתיות לטרקטורים של חברות חקלאיות. לא חלמת פעם להיות ספרן או קונדיטור? או אולי מעצב נוף או מכבה אש?כתיבת ממואר מאפשרת לך להרפות, כמו שלולית שמתפשטת כשכוס חלב מתרסקת על רצפת המטבח. אתה רואה איך שברי הזכוכית מתנוצצים באור החשמל מעליך. בממואר יש מקום לבחון את כל זה.